Posts Tagged ‘קריאייטיב’

And the oscar goes to 2

דצמבר 10, 2008

לא ידידה, ידידה?השבוע זוכה הפרסומת לשמן קנולה עץ הזית של משרד הפרסום יהושע/TBWA במקום הראשון בקטגוריית הזכורות והעלובות. אבל אולי בעצם, הפרס מגיע לבצפר ולתרצה גרנות שנושאים באחריות שילוחית. 

זמן מסך יקר בוזבז על משחקי אינטונציה חסרי פואנטה, לא מצחיקים, לא שנונים ובעיקר, לא מסבירים מדוע לקנות שמן קנולה במלעיל או במלרע. אמנם אין לנו גלאי עדתי, אבל לנו כל הסועדים נראו ווזוזים והמפרום בכלל נרכש בסופר וחומם במיקרו. אבל האותנטיות של מפרום במשפחה פולנית מחווירה לעומת המבוכה המעושה והבלתי טבעית של זוג בגילאי הארבעים שנבוכים מפגישה עם ההורים. מופרכות הסיטואציה אכן מתאימה לכתיבה של ילד שאך עתה השתחרר מהצבא, הלך ללמוד קופירייטינג (כי זה לא מגניב, זה מגניב!), יצא עם ארגז כלים צהוב שמכיל רק חידודי לשון עבשים, צרור ניבים ופתגמים, פרובוקציות זולות והיעדר חשיבה אסטרטגית וקונספטואלית.  

לא פולניה, פולניה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זאת בעיה מבנית עמוקה בשוק הפרסום בארץ: מרבית העוסקים בקופי נעדרים כל כישורים פשוט משום שאין להם מספיק השכלה. פרסום טוב זה לא גנבה זה שכל. שני שיעורים בשבוע המשתרעים בנוחיות על פני שמונה חודשים זה מצויין כדי להרגיע את ההורים שהילד עושה משהו עם החיים (ומענק השחרור), אבל מקצוע לא רוכשים בשש שעות שבועיות. כיצד אמור להתמודד ארט דיירקטור מתחיל שלמד ארבע שנים במוסד אקדמי אמיתי ומוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה, לתקשר עם בוגר בית ספר לגנבה?

הגרוע מכל הוא שהלקוח הוא זה שמשלם במלוא מובן המילה את שכר הלימוד. אז הנה עצת חינם לקליינטים: אם מה שמציגים נראה קצת תמוה תשאלו מה תהיה הפרסומת הבאה? כיצד ממשיכים מכאן? בהיעדר תשובה, הסיקו מסקנות.

לנעול את התשדיר ולזרוק את המפתח

דצמבר 8, 2008

המקום: חדר הישיבות עם הכיסאות הלא כל כך נוחים במשרד הפרסום, שולחן זכוכית שבמקרי חירום ניתן לחתוך עליו ורידים

מנהל הקריאייטיב במכנסי חאקי, ג'ל וחיוך מזוייף מתמיד מציג ללקוח את הקריאייטיב

"עלינו על כיוון מנצח, יש רעיון פצצה שעונה גם על המשפחתיות וגם על הביתיות שיש לנו בבריף"

את הבריף של הפרסומת החדשה של מגה קראנו מבעד לתשדיר המגוחך. אבל היה לנו קצת קשה להאמין שהורי הילדה בחרו במנהל סניף מגה לתפקיד מחזיק מפתחות. 

ביתיות? משפחתיות? חום?

בסופר מרקט?

הסיבות לבחור ברשת שיווק הן נוחות, מחיר, איכות ושירות. כל מה שמעבר לכך זו הזיה של לקוח שמאוהב במוצר שלו ובמשרד פרסום שהדרך היעילה ביותר שעלה עליה כדי למצוץ ללקוח את הכסף היא חנופה. סניף מגה הוא הדבר הרחוק ביותר מהמכולת של משה/יצחק/אבי – וטוב שכך.

במכולת לא היה כלום, אולי לחמניה ושוקו אם הגעת ממש מוקדם בבוקר. בעיר אנחנו לא מחפשים חום ואהבה אלא יעילות: מקום נקי, סטרילי, עם מוצרים טריים שאפשר לרדת אליו בלי להתאפר/להתסרק/להתלבש. הקופאיות הן לא חברות שלנו, המנהל לא מסתחבק איתנו, אם זה מה היינו מחפשים בחיים היינו גרים בקיבוץ.  

טוב, את האסטרטגיה כתשנו, עכשיו תור התסריט:

טוויסט בפרסומת זה נהדר. אבל צריך שיהיה טוויסט אמיתי שמבוסס על אינסייט כלשהו. כשירות למשרדי הפרסום ולציבור אנחנו מציגים פרסומת מבריקה ומרגשת עם טוויסט חכם לאתר חיפוש העבודה מונסטר.קום.

בין הפותרים נכונה תוגרל ביצת הפתעה בלי הפתעה

דצמבר 7, 2008

lo_obama2התווכחנו מה תהיה התשובה המאכזבת לטיזרים של אהוד ברק. בעקבות אי ההסכמה החריפה שנוצרה ביננו החלטנו להעביר את הנושא להכרעתכם.

רעיונות ותשובות נוספות יתקבלו בברכה.

איפה האמא של הילד הזה?

דצמבר 5, 2008

פיסת נוסטלגיה.

איפה, איפה הימים בהם בשישי אחר הצהריים, כשהחשיך, הצטופפנו על ספה ירוקה לצפות בסרט הערבי השבועי בערוץ אחד. זוכרים? אולי אתם לא,  אבל בלפמ (לשכת הפרסום הממשלתית) זוכרים ומתגעגעים. ולכן, הם בחרו בסרט ערבי כעולם התוכן לפרסומות לזהירות בדרכים. אנחנו כמובן מתייחסים למשחק האמין והמאופק, לניואנסים הדקים, לצילום השרוף ובעיקר,  לבימוי האותנטי ומלא ההשראה. כמו בסרט המצרי של יום שישי, כל יום חלום מסתיים בצרחות (יא בינתי, יא באבא, יא בינתי, יא סבתא, יא בינתי). 

האסטרטגיה שמנחה את התשדירים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים היא הפחדה. אבל הפחדה לא עובדת, משום שהיא מפעילה אוטומטית את המתג ששולח אותנו לגיל ההתבגרות לעשות דווקא (ראו ערך הפרסומת הרשות למלחמה בסמים שהראתה באנג מבקבוק של תינוק וסיפקה רעיון למלאכת יד לעוד הורים בוגרי הודו). הפחדה וולגרית נוסח לפמ מרחיקה אותנו מהמסר של הפרסומת ולא מאפשרת לעבד אותו רגשית. כל מה שאנחנו רצינו לעשות בסוף הפרסומת זה לחבק את הנער ששתה, את האמא הלא אחראית שהבן שלה נפצע, ובעיקר, לסדר לסבתא, שבסך הכל צלעה לעבר הכביש במעבר חציה מסומן, פיליפינית צמודה.

הסיסמה  בחרוזים (גם יום חלום יכול להסתיים באסון) נלקחה מתור הזהב של הערוץ הראשון לצד להיטים כמו "מעדן חלב בעונג רב", "כל אשה לוקחת אמה כל אשה יודעת למה" וכמובן הלהיט של כל הזמנים…." אמא אמא טוב שבאת, אבא מטגן על המחבת בשר מן המקפיא- עגל רך עגל רך"…כמי שנאלצים לצפות בפרסומות כאלה, אנו חשים שסיסמה דוגמת "גם סיוט יכול להגמר" רלוונטית יותר.

… And the Oscar goes to

נובמבר 26, 2008

אנו שמחים לבשר על קטגוריה חדשה באתר לציון דברים שהעליבו אותנו כצרכנים וכבני אדם – הזכורות והעלובות.

התלוי הראשון על עמוד הקלון הוא משרד הפרסום ענבר-מרחב- שקד. לא די שהם מציקים לנו כבר שנה עם מיקי בוגנים שמסרב להכבות, הם גייסו כפרזנטור את השרלטן/רמאי אורן זריף עם הקריאייטיב האינפנטילי המתבסס על משחק מילים אידיוטי של אור/מואר/אנרגיות.

כזה פוק מסריח מזמן לא הרחנו. 

No, we can't

נובמבר 26, 2008

בכל מקום רואים רק אובמה. כל הקמפיינים אובמה, כל המועמדים אובמה, כל הסיסמאות אובמה, כולם משתמשים בתקוה ושינוי וחזון, ורק אובמה אין. מרצ מביאים את היועצים של אובמה, ביבי מעתיק את המיתוג של אובמה וש"ס, שתמיד ידעו ללכת עד הסוף, פשוט גנבו את הסיסמה. 

בגילוי לב נאמר שאנחנו גם בעד אובמה, וגם בעד הקמפיין המבריק שלו. אבל במילותיו של הנשיא אובמה עצמו, חזיר עם אודם הוא עדיין חזיר.כדי למכור שינוי, תקווה וחזון צריך קודם מוצר עם שינוי, תקוה וחזון, לא מועמד מקריח מכריס וריאקציונר או רב סנילי מזוקן שהמצע שלו מבטיח חזרה לימי הביניים.

הראש היהודי הוא בהחלט פירמה מוצלחת ובצוות שליווה את אובמה לבית הלבן היתה נציגות מכובדת לבני עמנו. מה שיהודי ארה"ב הבינו ואנחנו טרם הפנמנו, הוא שהעם היהודי הוא לא עם יפה ולכן, מקומו מאחורי הקלעים. אחד הכללים הבסיסיים הוא שיופי מוכר: המוצר חייב להיראות טוב. אין ויכוח על כך שאובמה, אישתו וילדיו עוברים מסך. 

לנו, לעומת זאת, יש אף דומיננטי, נטייה להקרחה, נמיכות קומה ועוד כל מיני בעיות. לכן חלוקת התפקידים הטובה היא שה"גויישה פוינים" יהיו in front of the camera  ושהיהודים החכמים יתרכזו בכתיבת טקסטים. לתפוס את הזירה או לעלות על הבמה יכולים היהודים כאשר הכישורים הנדרשים הם למשל מוסיקה קלאסית, לה מקשיבים, כידוע, בעיניים עצומות.

אחוזי ההצבעה ההולכים ויורדים בארץ מעידים שהציבור מבין שהמוצר גם לא יפה וגם לא טעים.

OBIBI 

once you go black

once you go black