Posts Tagged ‘משרדי פרסום’

And the oscar goes to 2

דצמבר 10, 2008

לא ידידה, ידידה?השבוע זוכה הפרסומת לשמן קנולה עץ הזית של משרד הפרסום יהושע/TBWA במקום הראשון בקטגוריית הזכורות והעלובות. אבל אולי בעצם, הפרס מגיע לבצפר ולתרצה גרנות שנושאים באחריות שילוחית. 

זמן מסך יקר בוזבז על משחקי אינטונציה חסרי פואנטה, לא מצחיקים, לא שנונים ובעיקר, לא מסבירים מדוע לקנות שמן קנולה במלעיל או במלרע. אמנם אין לנו גלאי עדתי, אבל לנו כל הסועדים נראו ווזוזים והמפרום בכלל נרכש בסופר וחומם במיקרו. אבל האותנטיות של מפרום במשפחה פולנית מחווירה לעומת המבוכה המעושה והבלתי טבעית של זוג בגילאי הארבעים שנבוכים מפגישה עם ההורים. מופרכות הסיטואציה אכן מתאימה לכתיבה של ילד שאך עתה השתחרר מהצבא, הלך ללמוד קופירייטינג (כי זה לא מגניב, זה מגניב!), יצא עם ארגז כלים צהוב שמכיל רק חידודי לשון עבשים, צרור ניבים ופתגמים, פרובוקציות זולות והיעדר חשיבה אסטרטגית וקונספטואלית.  

לא פולניה, פולניה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זאת בעיה מבנית עמוקה בשוק הפרסום בארץ: מרבית העוסקים בקופי נעדרים כל כישורים פשוט משום שאין להם מספיק השכלה. פרסום טוב זה לא גנבה זה שכל. שני שיעורים בשבוע המשתרעים בנוחיות על פני שמונה חודשים זה מצויין כדי להרגיע את ההורים שהילד עושה משהו עם החיים (ומענק השחרור), אבל מקצוע לא רוכשים בשש שעות שבועיות. כיצד אמור להתמודד ארט דיירקטור מתחיל שלמד ארבע שנים במוסד אקדמי אמיתי ומוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה, לתקשר עם בוגר בית ספר לגנבה?

הגרוע מכל הוא שהלקוח הוא זה שמשלם במלוא מובן המילה את שכר הלימוד. אז הנה עצת חינם לקליינטים: אם מה שמציגים נראה קצת תמוה תשאלו מה תהיה הפרסומת הבאה? כיצד ממשיכים מכאן? בהיעדר תשובה, הסיקו מסקנות.

איפה האמא של הילד הזה?

דצמבר 5, 2008

פיסת נוסטלגיה.

איפה, איפה הימים בהם בשישי אחר הצהריים, כשהחשיך, הצטופפנו על ספה ירוקה לצפות בסרט הערבי השבועי בערוץ אחד. זוכרים? אולי אתם לא,  אבל בלפמ (לשכת הפרסום הממשלתית) זוכרים ומתגעגעים. ולכן, הם בחרו בסרט ערבי כעולם התוכן לפרסומות לזהירות בדרכים. אנחנו כמובן מתייחסים למשחק האמין והמאופק, לניואנסים הדקים, לצילום השרוף ובעיקר,  לבימוי האותנטי ומלא ההשראה. כמו בסרט המצרי של יום שישי, כל יום חלום מסתיים בצרחות (יא בינתי, יא באבא, יא בינתי, יא סבתא, יא בינתי). 

האסטרטגיה שמנחה את התשדירים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים היא הפחדה. אבל הפחדה לא עובדת, משום שהיא מפעילה אוטומטית את המתג ששולח אותנו לגיל ההתבגרות לעשות דווקא (ראו ערך הפרסומת הרשות למלחמה בסמים שהראתה באנג מבקבוק של תינוק וסיפקה רעיון למלאכת יד לעוד הורים בוגרי הודו). הפחדה וולגרית נוסח לפמ מרחיקה אותנו מהמסר של הפרסומת ולא מאפשרת לעבד אותו רגשית. כל מה שאנחנו רצינו לעשות בסוף הפרסומת זה לחבק את הנער ששתה, את האמא הלא אחראית שהבן שלה נפצע, ובעיקר, לסדר לסבתא, שבסך הכל צלעה לעבר הכביש במעבר חציה מסומן, פיליפינית צמודה.

הסיסמה  בחרוזים (גם יום חלום יכול להסתיים באסון) נלקחה מתור הזהב של הערוץ הראשון לצד להיטים כמו "מעדן חלב בעונג רב", "כל אשה לוקחת אמה כל אשה יודעת למה" וכמובן הלהיט של כל הזמנים…." אמא אמא טוב שבאת, אבא מטגן על המחבת בשר מן המקפיא- עגל רך עגל רך"…כמי שנאלצים לצפות בפרסומות כאלה, אנו חשים שסיסמה דוגמת "גם סיוט יכול להגמר" רלוונטית יותר.

… And the Oscar goes to

נובמבר 26, 2008

אנו שמחים לבשר על קטגוריה חדשה באתר לציון דברים שהעליבו אותנו כצרכנים וכבני אדם – הזכורות והעלובות.

התלוי הראשון על עמוד הקלון הוא משרד הפרסום ענבר-מרחב- שקד. לא די שהם מציקים לנו כבר שנה עם מיקי בוגנים שמסרב להכבות, הם גייסו כפרזנטור את השרלטן/רמאי אורן זריף עם הקריאייטיב האינפנטילי המתבסס על משחק מילים אידיוטי של אור/מואר/אנרגיות.

כזה פוק מסריח מזמן לא הרחנו. 

טכניקה=קונספט?

נובמבר 24, 2008

השעה שתיים בבוקר ומנהל הקריאייטיב שבדיוק הגיע הביתה מהמשרד, שם MTV ונופל על קליפ של קיילי מינו(ג).

למחרת בבוקר הוא מגיע שמח למשרד, נכנס בסערה לחדר של צוות  הקריאייטיב שעובד על פלאפון, ומכריז בגאווה "יש קונספט לקמפיין, הבריף פטור!"

"מה הקונספט?" שואל הצוות העייף  (שנשאר לעבוד כל הלילה).

"הקליפ של קיילי" עונה אדון מנהל בחזה נפוח משביעות רצון עצמית. 

מה לא בסדר בסצנריו הזה?

לא ניטפל לזוטות כמו העתקה או חוסר קריאטיביות בסגנון נערבב את מינו עם נוטינג היל ונשים לזה את הפסקול של השטן לובשת פראדה (או זארה במקרה של נינט). העתקות יהיו נושא לפוסטים נרחבים בעתיד. אבל טכניקה, כלומר סגנון ויזואלי שהושאל ללא רשות, איננה קונספט אלא שטיק. שיטת צילום, קצב עריכה, סגנון בימוי, פסקול (יש לי קונספט השיר החדש של ביונסה), כל סרטי הוליווד, קריקטורה של ג. יפית, הם לא קונספט. לכל היותר זה פתרון מהיר לפרזנטציה,  שייתן ללקוח ביטחון שמשרד הפרסום שהוא בחר יודע מה הולך היום (למרות שאין סיכוי שהתקציב יאפשר להרים הפקה שתזכיר את המקור באופן מכובד). מה שבאמת חשוב זה שמי ש"הגה" את ה"רעיון" פורץ הדרך (כל דרך) הוא מר מנהל. הצוות יבצע, הקרדיט יינתן או ילקח ע"י המנהל, ורק קיילי והבמאי מישל גונדרי (אחד מבמאי הקליפים הגדולים והחשובים)  לא יקבלו תמלוגים.

הצהרת כוונות

נובמבר 23, 2008

pookreport1 טיפוסי, מרכז ת"א, צלצול טלפון במשרד פרסום עם שבע פלזמות על הקיר

-גללי פירסום שלום, איך אפשר לעזור?

-אפשר לדבר עם המנכ"ל?

-עמוס דרעק לא נמצא כרגע, אתה רוצה לדבר את מנהל הקריאייטיב שלנו, יפתח ארטה?ֿ

הבלוג הזה נולד כמחאה על עולם הפרסום הישראלי. אנחנו קבוצה של אנשי קריאייטיב שהחליטו לבטא את התסכול, העצבים והביקורת על תעשיית הפרסום. נמאס לפתוח טלויזיה או לצאת החוצה ולהתקל בפרסומות שמזלזלות באינטליגנציה של הצרכן, בכסף של הלקוח ובמקצוענות של הפירסומאים.

נמאס לנו לשתוק על  גסות הרוח, ההערות הסקסיסטיות (במקרה הטוב, בד"כ מעורבות ידיים), היחס המשפיל והנצלני לעובדים ומהפרובינציאליות.

לא יהיה כאן פורמט קבוע, הרי נפיחה היא תמיד מפתיעה. בכל פעם שנופתע נשתדל לדווח ולעדכן.